קוד השתיקה של אונר"א

25/11/2010   jpost
אונר"א וקוד השתיקה

 

בשישים שנות קיומה פה, ולמרות מאמצי השתקה, צצו פה ושם בכירים באונר"א שהעזו להגיד את האמת – והושתקו מיד. אמת, שאילו היתה מיושמת, הפליטים היו משוקמים מזמן

 

מאת אלכסנדר יופה ואסף רמירובסקי

 

אחד הכללים הראשונים של פקידי אונר"א הוא קוד-השתיקה, או 'אומרטה' כפ י שמכנים זאת במחוזות המאפיה הסיציליאנית. משמעותו של קוד השתיקה הוא, קודם כל, להמנע מלומר או לרמוז לעבר שתי אמיתות: האמת על אונר"א והאמת על זכות השיבה.

אונר"א היא מנגנון מרכזי המחזיק את הפליטים הפלשתינאים למעלה מ-60 שנה, מאז ברחו אבותיהם במהלך מלחמתן של מדינות ערב כדי למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הארגון ממומן בסיוע בינלאומי, בהיקף של 1.23 מיליארד דולר לשנים 2011-2010, אבל מאז שהוא מנוהל על ידי פלשתינאים, הוא מהווה כלי להעצמת תחושת ההתמרמרות נגד ישראל והמערב, ולהנצחת תרבות מיוחדת של תלות מצד העולם.     

הדבר השני שפקידי אונר"א צריכים ללמוד לשתוק לגביו הוא עתיד הפליטים. לעולם אסור לספר לפלשתינאים את האמת, שהם לא הולכים לשוב לבתי אבותיהם במדינת ישראל. פנטזיה זו עומדת ביסוד תחושת ההתמרמרות של הפלשתינאים כולם ואולי אף בשורש זהותם העצמית.

 

בפעם השלישית בהיסטוריה

לאחרונה, אולי רק בפעם השלישית בהיסטוריה של אונר"א, פקיד בכיר הודה באמת. בנאום בפני קבוצת ערבים-אמריקנים, אנדרו ויטלי, הנשיא היוצא של משרדי אונר"א בניו יורק, הצהיר על הידוע לכל: "אנו מכירים, בדומה לרבים, ולמרות שזו אינה עמדה שאנו מבטאים בציבור, שאין זה סביר שזכות השיבה הולכת להתממש בשטחה של מדינת ישראל באופן משמעותי או במידה כלשהי... זה לא עניין פוליטי נעים, זה לא רעיון שאונר"א תומכת בו בפומבי, ואף על פי כן זה המתווה הידוע".

תגובתה של אונר"א הייתה מהירה: "אונר"א מרחיקה עצמה חד משמעית מההצהרות שנאמרו מפי המנהל של משרדיה בניו-יורק, אנדרו ויטלי, במועצה הבינלאומית ליחסי ארה"ב ומדינות ערב בוושינגטון, ה-22 לאוקטובר, 2010. הצהרות אלו אינן משקפות בשום אופן את המדיניות או העמדות של הסוכנות והן השקפותיו האישיות של מר ויטלי".
למרבה הצער, בעקבות דבריו הופעל על ויטלי לחץ לא קטן ממעסיקו לשעבר להתנצל בפומבי על הטעות בהתנהגותו, ולהצהיר כי הדברים היו "שגויים ובלתי הולמים".
למען הסר ספק, הוא הוסיף שהוא "מקווה להותיר את הנאמר מחוץ לשיח הציבורי שכן מה שאמרתי בוושינגטון יכול להתפרש בדרכים שישפיעו באופן שלילי על יחסי הציבור והעבודה של אונר"א".

אונר"א כל כך מקפידה לשקר לפלשתינאים, אולי מתוקף תפקודה כמי ששומרת על דמות המטפל הקבוע שלהם, עד כי היא מוכנה לסטור לאחד הפקידים שלה בפומבי ואפילו לגרום לו לחזור בו מדבריו. אותו הדבר קרה ב-2009 כשג'יימס לינדסיי, היועץ המשפטי לשעבר של אונר"א, כתב דו"ח ביקורתי על הארגון עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב. בין היתר, לינדסיי ביקר את העסקתם המתמשכת של טרוריסטים ידועים על ידי אונר"א והמשך ה"פוליטיזציה" של נושא הפליטים.  

למרבה האירוניה, היה זה ויטלי שהיה אז צריך לסטור ללינדסיי, באומרו: "הסוכנות מאוכזבת מהממצאים של המחקר, ורואה אותו כמגמתי וכמוטה, ומצרה במיוחד על המחרב המצומצם של המקורות... המחקר מתעלם מההקשר הכללי שבו אונר"א פועלת ומן הגבול הדק שעליו הסוכנות צועדת בגלל מגוון הלחצים שמופעלים עליה".

ויטלי אף התעקש ש"מי שיקרא את הנייר הזה ללא רקע יעריך כי הממשלה הישראלית היא שחקן נינוח בזירה. שום אזכור של כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה לא היה בו".  

בתגובה זו נוח היה לשכוח שישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005.

 

השתקתו של גאלוויי

לעתים אונר"א פשוט תכחיש שהביקורות הפנימיות היו קיימות. ב-1952 סגן אלוף סר אלכסנדר גאלוויי, נציב דיפלומטי בריטי ידוע שהיה אז המנהל של אונר"א בירדן, הביע את מה שעתיד להפוך להצהרה מפורסמת שניתנה בפני קבוצת ראשי כנסייה אמריקנים:

"ברור לחלוטין כי מדינות ערב אינן מעוניינות לפתור את בעיית הפליטים הערבים. הן רוצות לשמור את זה כפצע פתוח, כעלבון כנגד האו"ם וכנשק כנגד ישראל. למנהיגי ערב לא איכפת אם הפליטים יחיו או ימותו".   

פתרונו של גאלווי היה פשוט: "תנו לכל מדינות ערב שבהן שוכנים הפליטים סכום כסף מוסכם עבור הטיפול שלהן בפליטים ויישובם מחדש, ואז תנו להם לטפל בזה. אם... האו"ם היה עושה זאת מיד אחרי פרוץ הסכסוך – עם הסבר למדינות ערב בסגנון 'אנו מצטערים שזה קרה אבל הנה סכום כסף עבור הטיפול שלכם בפליטים' – הבעיה אולי הייתה נפתרת מזמן".

במאמר דעה באותה שנה, גאלווי היה אפילו בוטה יותר ביחס לאונר"א: "צוות מוליד עוד צוות. תכנית עוקבת תכנית. קלדניות מקישות. עלונים וסטטיסטיקות נשפכים החוצה. הפליטים נשארים ואוכלים ומתלוננים ומתרבים, בעוד שהמשחק הפוליטי 'מי ימצמץ ראשון' נערך בין הממשלות המקומיות ובין המנהל, אונר"א".

הוא המשיך ואמר: "יש צורך להבחין בין ניסיון תמרון פוליטי ובין העובדה הקשה והלא נעימה שהפליטים אינם יכולים לשוב בעתיד הנראה לעין לבתיהם בפלסטין. ההסכמה על כך היא עניין של פוליטיקה: זה מעבר לתפקידה של אונר"א. שנית, יש לבצע מאמץ עיקש כדי לגרום למדינות המארחות להשתחרר מן הסוכנות, כך שהן יהיו חופשיות לטפל במשימה היותר חשובה והיא היישוב מחדש".     

בגלל הכנות שלו, גאלווי פוטר לאור דרישת הממשלה הירדנית, שדרשה שאונר"א תעסיק אזרחים מקומיים במקומם של נציגים בינלאומיים זרים. ואכן, מאותה עת, אונר"א עשתה בדיוק את ההפך ממה שגאלווי המליץ עליו: היא העדיפה את "ניסיון התמרון הפוליטי" של השקר לפלשתינאים בכל הנוגע לעתידם, התרגלה לא לדרוש אף פעם שהמדינות המארחות יישבו מחדש את הפלשתינאים, והפכה במקום זאת למשרדי הבריאות, הרווחה, החינוך, ומעל לכל –משרד החוץ של הפלשתינאים.

 

הפתרונות עדיין תקפים

בסדרת אירועים מוזרה, היסטוריונים ועיתונאים הפכו את סגן אלוף, סר אלכסנדר גאלווי ל"רלף גלווי", מי שעד היום רשאים פקידי אונר"א להכחיש את קיומו. אבל הבעיות שהוא מצא ב-1951 וב-1952 נשארו, גדולות לאין שיעור, יותר עמוקות ויותר יקרות.

הפתרונות שעליהם המליץ עשויים להיות תקפים באותה מידה גם כיום.

הרציונל הקיומי של אונר"א, ה'ריזון ד'אטרה' שלה, היא קיומם של ה"פליטים" הפלשתינאים והתלות של החברה הפלשתינית בשירותיה. גאלווי אולי נשכח, אבל מלינדסי וויטלי קשה להתעלם בעידן המידע המודרני.

אם יש סיכוי כלשהו לשלום בין ישראל והפלשתינים, מנהיגים מערביים צרכים למצוא את הרצון הפוליטי לספר את האמת לפלשתינים, ולשלוט על אונר"א. אחרת, הארגון ימשיך לשקר, לבזבז כסף ולדרוש 'אומרטה' מהפקידים שלו.

 
תרגם מאנגלית: עידו פכטר. פורסם בג'רוסלם פוסט, בשביעי לנובמבר 2010. http://www.jpost.com/Opinion/Op-EdContributors/Article.aspx?id=194390

 

 

אלכסנדר ה' יפה ואסף רומירובסקי הם המחברים של "מעשה בשני גלווי: רישומים מההיסטוריה המוקדמת של אונר"א וההיסטוריוגרפיה הציונית", בתוך: הבטאון לחקר המזרח התיכון

 

תגובות